<h1>כל בו הלכ' הפרשת חלה סימן פ"ט</h1>
<h2>דף לה.</h2>
והבולל קמח מה' המינין ועשה מכולן עיסה כולן מצטרפות.
<h2>דף לז.</h2>
העושה עיסתו ליבשה לחמה או לבשל בקדרה פטורה מן החלה שאין זה מעש' לחם. עשאה תחלה על מנת לבשלה בקדרה והשלימ' לעשות פת או שהתחילה לעשות פת אפי' השלימה לבשלה בקדרה חייבת. לשה ביין ושמן ודבש או נתן לתוכה תבלין אם אפאה בתנור או ע"ג קרקע במרחשת או ע"ג מחב' חייבת שכל זה מעשה לחם. וה"ר יצחק ז"ל כתב וז"ל נהגו העם כפר"ת מדין תחלתו עיסה הלכך הני (פריטול"ש) [פרטול"ש ורישול"ש] אף על פי דסופן סופגנין במשקה מכל מקום כיון שתחלתו עיסה חייבת. וכן נראה לענין ברכת המוציא דאין לחלק מההיא דנטלו לאכלן גבי מנחה שהיא מטוגנת בשמן דהיינו סופגנין. מיהו הוירמל"ש שקורין אלטדיא"ה ליכא עליהו תוריתא דנהמא ופטורין מברכת המוציא אך חייבין בחלה. ומורי רבי יחיאל ז"ל היה מסופק לפי שאין רגילות לבשל מהן בקדרה שעור חלה ודומה קצת לעושה עיסתו לחלקה בצק והיה מנהג להפריש חלה בלא ברכה. אבל בונייול"ש פטורין שתחלתן סופגנין בקערה וסופן סופגנין מכל מקום סופן עיסה ואפילו הנאפר"ש הנאפות לתוך הברזל קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעשה אלפס חייבין היכא דליכא משקה ואף על גב שסכין הברזל בשמן אין זה כי אם מעט כדי שלא ישרפו ומיהו אותן גיבלא"ש הנאפות כמו כן כברזל פטורו' משום דליכא עליהו תורית' דנהמ' מיהו אי קבע סעודתיה עליהו כגון בליל פורים ובליל ברית מילה צריכי' ברכת המוצי' וטוב הוא שיבצע על לחם גמור כדי לפוטרן. וכן היה מורי רבי יחיאל נוהג כדברי ר"ת.
<h2>דף מו.</h2>
ובי"ט של פסח מפריש חלה בלא ברכה ולא יקרא לה שם עד שתאפה אלא יעשה אותה כעין עוגה ויאפה אותה עם השאר ואחר כך יצרף הכל בסל אחד או בקערה אחת שהסל מצרף הכל לחלה כמו שכתבנו. ואח"כ יברך עליה להפריש תרומה ויצניענה לאחר י"ט שישרפנה אבל לא יקרא לה שם בעודה עיסה לפי שאינו רשאי לשרפה שאין שורפי' קדשים בי"ט וגם אינו רשאי לאפותה אחרי שאינה נאכלת ואם ישהנה בעיסה תבא לידי חמוץ הילכך אין לה תקנה אלא כמו שכתבנו. ובשאר ימים טובים שאפשר לשהותה ואם תחמיץ אין בכך כלום קורא לה שם מיד ומשהה אותה עד אחר יום טוב וישרפנה.
והמפריש חלת האור מן העיסה ביום טוב משהין אותה בלא שריפה ובלא אפיה לפי שאין אופין אלא לצורך יום טוב והני מילי כשאין בעיר כהן קטן שלא ראה קרי מימיו אבל אם יש שם כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או אפילו גדול שטבל לקריו והעריב שמשו יכול לאפותה ולתתה להם ויאכלוה. והרב בעל התרומה כתב שאף כהן שראה קרי ואפילו לא טבל ואם מבטלה ברוב חולין מותר לאכלה הכהן אך הזר אסור לאוכלה על ידי בטול הרוב. וכתב נמי שיש מקומות שמפרישין אחרת חלה שניה ונותנין אותה לכהן ואוכלה אפילו בעל קרי ואף אשתו נדה וצריך ליזהר שלא יתננה בקערה עם מרק רותח פן יאכל זר או גוי אחר כן באותה קערה.
<h2>דף מח.</h2>
וכתבו הר"ת וה"ר שמואל ז"ל שמותר לנדות אותן בני אדם שגודשין מדותיהן בפסח ומעמידין עצמן בספק כרת וכן נהגו שלא לגדוש. תשובת רבינו יצחק ז"ל מדה של פסח אין נוהגין לעשות אותה גדושה וקבא מגלונאה לפסחא וכן לחלה דפרק אלו עוברין בפסח משמע בלא גדוש. וכן בכל התלמוד כשמזכירין מדה סתם כגון סאה או קב פירוש בלא גודש והני ה' רביעים קמח שהם מ"ג בצים כמנין משקל תש"כ זוז. (ואכן) [ואנן] שעור משקל לא נהיג לן דאיכא דקליל' ואיכא דלא ובצים נמי איכא קטנים ואיכא גדולין אלא לפי חשבון רביעי' של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע יצטרף לשעור חלה כלי אחד של ששה אצבעות ברום ח' וג' חומשין וחומש חומשא ואז תחשוב האצבעות של אותו כלי חרס שעשיתי לעצמי יעלו לך לחשבון זה עכ"ל הראב"ד ז"ל.
כמה שיעור העיסה חייבת בחלה מ"ג ביצים וחומש ביצה כמו שבארנו בהלכות מצה. וה"ר אשר מלוני"ל ז"ל כתב שיעור למשקל הקמח שהיא עשירית האפה והוא משקל ארבע לטרין וחצי והלטרא היא מי"ד אונקיות והאונקיה משקלה כארבע פשוטים מלגורישי"ש. וכתב אחד מן המחברים ושעור עיסה אמר רב קבא מגלונאה וכן לחלה והינו חמשת רבעים קמח ועוד שהם מ"ג בצים וחומש ביצה וכל ביצה וביצה ל"ה כספים בכספים שלנו. ורב האיי גאון ז"ל אמר כי חמשת רבעי' ועוד קרובים למשקל ת"ש כספים או יותר למשקל כספים של בבל. ובהל' אין לשין עיסה בפסח בכלי אלא כשעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה כי היכי דלא ליתי לידי חמוץ. ואמר רב סעדיה שעור עיסה בפסח עד כדי עומר לגולגלת דהיינו תש"ך זוזין בזוזין שלהן. והרמב"ם ז"ל כת' כמה הוא שעור העיסה שחייבת חלה מלא העומר בין מא' (בין) מה' המינין בין מחמשתן כולן מצטרפין לשעור וכמה שעור העומר שני קבין פחות חומש והקב ארבע לוגין והלוג ארבע רבעיו' והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל האצבעות הן רוחב גודל של יד נמצא למד שהמדה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ותשיעית אצבע בקרוב הוא העומר. וכן מדה שיש בה שבעה אצבעו' פחות שני תשיעי אצבע על שבע' אצבעו' פחות שני תשיעית אצבע היא מדת העומר וכמה מכילה מדה זו כמו מ"ג בצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל פ"ו סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים שהם משקל ת"ק זוז מזוזי מצרים בזמן הזה ומדה שהיא מכילה במשקל הזה מקמח החטין בזמן הזה בה מודדין לחלה בכל מקום. וכתב הר"י בר אברהם על מה ששנינו חמשת רבעים קמח ועוד (רש"י) [ר"ש] ז"ל לא גריס ועוד דהא אינם אלא חמשת רבעים בצמצו'. ור"ת כתב טעם (ועוד) [הועודות] לפי מה דתניא [עירובין פ"ג ע"ב] כל האוכל במדה זו ברוך ומבורך פירוש במדת העומר מ"ג בצים וחומש ביצה בודאי הוצרך ועוד להרמת חלה.
<h2>דף מח:</h2>
ומי ששכח ולא הפריש חלה בין בחול בין ביום טוב משים הכל בסל אחד או בכלי שיש בו בית קבול שאין כלי שאין בו בית קבול מצרף הפת לחלה בזמן הזה שאין חלה אלא מדבריה' ויבצע אחת מן הככרות ויברך תחלה כמו שהיה מברך בעיסה ואחר כך מפריש וישרפנה ואם היה יום טוב מניחה עד הערב ואחר כך שורפה שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואם היה שבת אינו רשאי להפריש אלא נותן עיניו בצד אחד בככר אחד ואוכל מצד אחר מן האחרים. וכתב הרשב"א ז"ל ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוצה לארץ אף בשלשה מעי"ט שאין נראה זה כמתקן שאין הפרשתה מעכבת כמו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. וה"ר יצחק ז"ל כתב דאמרינן חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש דלא בעי' מוקף וכשהעיסה נילושה יחד אין חוששין רק שישאר אחת מן הלחמים. אבל במצות שלשין כל אחד לבדה צרי' שישאיר מכל אחת מעט. והר"ף ז"ל כתב נראה שצריך להפריש מכל שיור ושיור דאין סברא להועיל צרוף במה שנאכל שאין בעין השתא. וכתב הרשב"א ז"ל ויש מי שהורה לשייר קצת יותר מכדי שיעור החלה שהוא מפריש מפני שצריך להפריש מן המוקף ע"כ.
לש עיסה אחת פחות מכשיעור ואחר כך לש עיסה אחרת פחות מכשעור ונתן בסל אם נתקבץ בסל שעור חלה הסל מצרפן וחייב הכל בחלה. ובעל התרומ' והר"י כתבו שצריך שיהיה הסל בתוך הכלי לא שיעלה מן הכלי ועוד כתב הר"י וסדין או מפה מצטרפין כמו סל. והר"ף ז"ל כתב ולכך נהגו הנשים לכסות העיסה בשעת הפרשה ואין התנור מצרפן לחלה.
